חופשה קסומה בחיפה בצל הקורונה

הקורונה שפרצה אל חיינו הביאה איתה נחשול של שינויים בלתי צפויים. פתאום מצאתי את עצמי עובדת מהבית, כמעט ולא רואה אנשים, שמה בהולד הרפתקאות קולינאריות, ומפסיקה ללכת לשיעורי פילאטיס. בתוך כל זה, גם התבשרתי שסלונה, הבית של הבלוג שלי בעשור האחרון, סוגר את שעריו, ונגזר עלי למצוא לו בית חדש. אבל השגרה החדשה הזו שנכפתה עלי בראה לי עולם חדש, של הליכות בוקר שקטות לאורך הים והירקון, הליכות אחר הצהרים נעימות עם השכנה, בהן גילינו עוד ועוד רחובות קסומים עם בתים וחצרות מסקרנים ברחבי עירנו האהובה תל-אביב. ובמקום תמונות של אוכל, הבאתי לכם תמונות של חוויות שליוו את הימים החדשים שלי.

ואחרי חודשיים של עבודה מטורפת, ויומולדת שעבר כמו עוד יום מפרך, החלטתי לעצור את הרכבת ולקחת לעצמי יומיים של חופש, במקביל לזחילתה של החזרה של המשק לשגרה. אז ארזתי מזוודה קטנה ונסעתי לדבר שהכי דומה בעיני לחו"ל בישראל – לחיפה.

ראשית הגעתי למשכני ביומיים הללו – מלון קולוני בחיפה. המלון ממוקם במרכז שד' בן גוריון, ליבה של המושבה הגרמנית, בתווך בין הגנים הבהאים המרהיבים מצד אחד ונמל חיפה מהצד השני. קיבלתי חדר מקסים עם מרפסת, ממנה נפרסה לפני המושבה על כל הדרה.

נשמתי מלוא ריאותיי את האויר החיפאי וצעדתי משם לוואדי ניסנאס הסמוך לארוחת איפטאר, הארוחה המסורתית של המוסלמים לשבירת עוד יום צום של הרמדאן. את הארוחה ארגנה נעמה סובול, המומחית מספר 1 בכל הקשור בתרבות האוכל בחיפה, בעלת המותג תרבות אכילה, והחשוב מכל, חברה קרובה ויקרה (וגם כבר כתבתי עליה מס' פעמים, ראו כאן). נעמה קשרה קשרים חמים במיוחד עם פאטמה, בעלת דוכן בוואדי ניסנאס בשם "אלבית ביתק" – הבית ביתך. הכרתי אותה בסיור של נעמה בוואדי, נפגשנו שנית בארוחת איפטאר בשנה שעברה, ואפילו הספקתי לזכות לביקור בביתה. פאטמה ולוראנס בעלה הם זוג מיוחד, ומלבד המאכלים הנפלאים, הם גם זוג מרתק ומצחיק, וכל הארוחה היא חוויה שלמה.

אכלנו קישואים, עלי גפן וכרוב ממולאים, אורז עם בשר, מסחאן, מועג'נת (שזה מאפה ממולא בגבינה וזעתר), מרק עם מפתול (הקוסקוס הערבי, עשוי מבורגול), ועוד ועוד. אבל הכי חשוב זה הקינוח המסורתי של האיפטאר – קטייף, סהרוני פנקייק ממולאים בשקדים, מטוגנים וספוגים בסירופ. גם מעמולים היו שם.

כשחזרתי למלון נגלה בפני המראה הלילי הקסום של הגנים הבהאים.

אחרי ארוחה כזו כבדה, ובעת השבוע הכי חם שזכור בתולדות האנושות (נגיד), התעוררתי בתחושה מסוממת, והתחלתי את היום לאט. כשמגבלות הקורונה עוד לא הוסרו במלואן, נבצרה ממני ארוחת הבוקר המפנקת של המלון. ירדתי להכין לעצמי קפה, וביקשתי ממיקי, מנהל המלון, לספר לי קצת על ההיסטוריה של המלון. אל הסיפורים הצטרף גם סיימון, שלא הצלחתי להבין מה תפקידו במלון. הם סיפרו שהמלון הוקם על-יד משפחה טמפלרית בשנת 1905, והוא קיבל את שמה של המשפחה – אפינגר. את המלון ניהלו שתי האחיות אפינגר, בעוד אחיהן ניהל בית חרושת לכרכרות בסמוך למלון, היכן ששוכנת היום מסעדת פטוש המקסימה.

בשנת 1948 המדינה הלאימה את המלון, ולאחר שנתיים מכרה אותו לדרזנר, שהמשיך להפעיל את המקום כבית מלון תחת אותו השם עד לשנת 1978, אז הפך לבית אבות, ובסוף 2002 אף היה לפרק זמן קצר מרכז פסיכיאטרי, אך מיד לאחר מכן המקום ננטש. בשנת 2006, בעת ספג המקום טילים של החיזבללה, רכש את המלון יהודי ממוצא פרסי במחיר מציאה, בעוד כל טיל שנפל הוריד עוד את המחיר. המלון עבר תהליך של שימור ושיפוץ אינטנסיביים, ובשנת 2009 הוא נפתח לקהל הרחב, ויתר על השם של משפחת אפינגר לטובת שם חדש שמתחבר עם השכונה שבה הוא ממוקם – קולוני. במסגרת השימור נשמרו חלונות וריצוף מקוריים, ודפוס המרצפות המקוריות גם אומץ ללוגו של המלון.

חברי ועדת פיל שהו במלון בשנת 1936, וסיימון אומר שהועדה עצמה התקיימה בחדר האוכל של המלון, ההוא שבו לא זכיתי לאכול בביקור הזה, ולכן ברור שאצטרך לחזור לשם.

היום ישיבות חשובות מתקיימות בחדר הישיבות של המלון, שמיקי סבור שהיה פעם מרתף יינות ובשר, אותו היו תולים ליישון על הקרסים שבקירות. אני העליתי סברה שזו היתה החנייה של באי המלון, היכן שקשרו את הסוסים, ולפיכך הקרסים. מי יודע…

בהעדר ארוחת בוקר, קפצתי לוואדי וקניתי לי פיתה עם גבינה וזעתר ב"מאמא פיתה". אני לא יודעת לעצור באמצע, וזה כבר סתם אותי עד הערב.

בערב קפצנו לשוק תלפיות, ששם כבר מתחילים מקומות להיפתח בהתגנבות יחידים, למרות שמבחינת הוראות הממשלה החזרה לשגרה של המסעדות תקרה רק בשבוע הבא. העברנו שם ערב מאתגר, ולא אכנס לפרטים, אבל הצלחנו להפיק ממנו את המיטב, והיה כיף לבלות עוד ערב של אכילה מחוץ לבית.

הגיע הבוקר האחרון. ארוחת בוקר עדיין אין, והפעם חיכיתי לצהרים המקודמים, והזמנתי למלון ארוחה מאוד מפנקת ממסעדת שטרודל השכנה.

פתחתי עם סלט שנקליש. מה שנראה כמו פירורי לחם זה בעצם גבינת שנקליש בעבודת יד, והיא מכסה מצע עגבניות, פריקי ובצל ירוק. סתם בחרתי מהתפריט מה שנשמע לי הכי מסקרן, ויואו, איזו הצלחה מסחררת, כל כך טעים, מפתיע ובעיקר מרענן.

לא סוגרת ת'פה ©

למנה עיקרית לקחתי שושברק, אחד המאכלים הערבים הכי טעימים שיש. אלו כיסוני בצק ממולאים בבשר עגל ברוטב יוגורט עיזים. מעדן.

וקינחתי במלבי, הוא אמנם היה מתוק בטירוף, ואני לא אדם של מתוקים, אבל במרקם מדוייק, ופשוט נפלא. קיבלתי גם מלא אגוזים לפזר מעל, בחרתי שלא.

את הסעודה האחרונה הזו בחרתי לקיים בחצר המוצלת והמקסימה, אליה החלטתי לברוח מפני השרב הנורא שהשתרר בחוץ. שם גם ביליתי את יומי האחרון בקריאה, כי בין השרב לכל המקומות הסגורים, זה היה המעשה הנכון ביותר לחופש הנפלא הזה.

ולמי שעושה סיבוב קטן בחצר נגלה מקום המסתור הקסום הבא:

לקראת הערב עזבתי את המלון ואת חיפה בלב כבד, כי כמו שכתבתי בפייסבוק ביום הראשון "הבית שלי ליומיים הקרובים", המקום באמת הרגיש כמו בבית, ובה בעת גם כחופשה מפנקת בחו"ל. אני יודעת שאני עוד אחזור לשם, כי אני מרגישה שזה השאיר לי טעם של עוד.

אהבתם את הפוסט? רוצים לא לפספס פוסטים נוספים של 'לא סוגרת ת'פה'?
לחצו על כפתור "הרשמה" בראש התפריט משמאל ותקבלו עדכון על פוסטים חדשים למייל,
או עשו Like בעמוד הפייסבוק של לא סוגרת ת'פה,
כעת לחצו על כפתור Following ומתחת ל-Notifications לחצו על On למרות שכבר יש עליו V.

4 מחשבות על “חופשה קסומה בחיפה בצל הקורונה

  1. כתבת כל כך מקסים ולא חסכת מחמאות מחיפה ומשאר המארחים.
    את עושה לי חשק אדיר בכתיבה שלך לקום, לארוז מזוודה ולצאת לנופש בחיפה ואני בכלל חיפאית…
    היה לי תענוג לשהות במחיצתך ביומיים האלו ואיזה כיף שהחופשה הראשונה שלך אחרי הקורונה הייתה גם סוג של חופשה עבורי ❤️
    עד הפעם הבאה 🤞🤞🤞

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s